יום שבת, 11 באפריל 2009

קורות חיים

שמעון גרעין-כל סיפור חיים 24.07.1917 – 31.01.2004

איש האדמה, חזק ויציב, אופטימי, ישר , עקשן, קורא עיתון כל יום, בעל דעה.
מי שהכיר את שמעון יודע שהוא היה איש מיוחד. לא היו לו הרבה חברים אישיים קרובים, ונראה שהוא גם לא היה צריך אותם כל-כך, הוא אהב את הפרות שלו, נתן להם יותר אוכל ממה שצריך מרוב אהבה. מדי פעם היה אומר: "עם בעלי חיים אפשר להסתדר מצוין, הם לא עונים לך, לא מרגיזים אותך, ובדרך כלל יודעים להחזיר אהבה". הוא כמובן גם אהב גם אותנו ילדיו, קרא לנו סיפורים לקח אותנו להצגות בתל-אביב לתהלוכות אחד במאי ולמצעדים. רוב הזמן היה עסוק בחקלאות, כאשר היו פרות היה צריך לחלוב אותן ואי אפשר היה לצאת מן הבית. היו גם לולים שבהן היו תרנגולות שצריך להאכיל. מאוחר יותר נגמר הסיפור של בעלי החיים, שמעון היה עסוק בטיפול בכרמים, בגידול עצי פרי: תפוחים, אפרסמון וגם אפרסקים. כשהיינו ילדים היו לנו גם שדות של גידולי ירקות: קישואים, מלפפונים, וכרובית. בשדות היו גם גידולים לצורך מזון לפרות: סלק בהמות, תירס וחיטה שממנה עשו חבילות של חציר.

שמעון נולד ב24.07.1917 בבולטימור Baltimore .
בולטימור היא העיר הגדולה במדינת מרילנד אשר בארצות הברית. כיום זוהי היא אחת הערים הגדולות בארצות הברית, ולה מטרופולין משותף עם וושינגטון הבירה. ב־1907 מנתה הקהילה היהודית 40,000 איש לערך. הוריו של שמעון הגיעו
מגרמניה לאחר שאביו למד באוניברסיטה והפך לאגרונום. אביו היה מהפכן ופעיל ציוני סוציאליסטי וכנראה נאלץ לעזוב את לאטביה, בשטח ברית-המועצות, לאחר המהפכה שנכשלה בשנת 1905. האב הקים חווה באזור באלטימור, הוא גידל בה עצי פרי כנראה.
שמעון נשאר באמריקה - אביו יוצא לגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה אביו של שמעון התגייס לגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. הוא עזב את הבית כאשר שמעון היה בערך בן שמונה חודשים. קשה להבין כיצד הוא עזב כך את הילד, ויצא למלחמה במקום כה מרוחק. מה הניע אותו דווקא בשלב זה של החיים לעזוב את המשפחה? אפשר לראות זאת כאידיאליזם ורוח התנדבות. שמעון העדיף לראות את אביו כל השנים באור חיובי ולא כעס עליו. היה מדבר עליו בהערצה. עד כדי כך שברטה בשלב מסוים הייתה מספרת את הסיפור כאילו הוא הסיפור שלה. לשמעון יש תמונות אחדות מן הילדות למרות שהמצלמות לא היו ממש מפותחות באותן שנים. כנראה שאביו דאג לצלם אותו לפני יציאתו למלחמה. שמעון נשאר עם אמו, וייתכן מאוד שגם אחות אמו שרה בארקאן המשוררת (כתבה שירים באידיש וידועה עד היום) חיה עמה באותן שנים.
שמעון מגיע לארץ ישראל בגיל 3
כאשר שמעון היה בן שלוש בערך הוא עלה לארץ עם אמו, בשנת 1920. בשנה הראשונה הם היו בזכרון יעקב באחוזת לנגה, האב שהיה אגרונום השיג שם עבודה כנראה בתכנון הגנים שהקיפו את האחוזה. בהמשך הם עברו לנהלל, המושב שזה עתה קם כצורת התיישבות חדשה. שמעון זכר תמונות עמומות מנהלל שם כנראה היה בגן הילדים. בסוף שנת 1921 או בשנת 1922 הגיע שמעון עם הוריו למושב בן-שמן שישב על הגבעה. מושב קטן רק כמה משפחות עם קשיים גדולים. שמעון למד בבית הספר המקומי עוד לפני שקם כפר הנוער. עמו בכתה היו בנות המקום ויקטה סטל שלומית רחמן. אחד המורים שזכר לטובה הוא יצחק בן-יוסף. בשנים הראשונות גרה משפחת גרעין-כל עם משפחת לוויק פרידמן באחד מחמשת הבתים הראשונים במושב. הבית האמצעי. כאשר נבנו הבתים החדשים, כנראה בראשית שנות השלושים או בסוף שנות העשרים, עברה המשפחה לגור בבית משלה, בכניסה למושב, לא רחוק מן השער. השנים הראשונות לא היו קלות. נראה שאביו של שמעון הביא עמו כסף לאחר מכירת החווה באמריקה, הוא קנה פרות הולנדיות והקים רפת. היה לו ידע אקדמי בחקלאות, כי הוא למד אגרונומיה בגרמניה אך ידע מעשי היה כבר סיפור אחר.
פטירת האב
בשנת 1932 שמעון היה בן 15 בלבד, כאשר אביו שמואל נפטר. על פטירתו של האב התהלכו כל מיני שמועות, כפי שסיפרה ויקטה סטל. אך נראה שהאמת היא שהאיש היה חזק ועקשן וסחב כאבים של האפנדציט, עד שזה התפוצץ, לאחר מכן סבל מדלקת קרום הבטן, וכאשר טיפלו בו היה מאוחר, לא היו תרופות אנטיביוטיות באותה תקופה. העמיסו אותו חולה בעגלה ויצאו לכיוון בית-החולים שהיה רחוק, בפתח-תקווה או בתל-אביב. הוא נפטר בדרך. נקבר בבית הקברות בתל-יצחק. שליד רמת-גן. למרות שהיה כבר בית-קברות בבן-שמן, אנשי בן-שמן החליטו לקבור אותו שם ולא בבן-שמן. שמעון היה בן יחיד, עם אמא חולה ולא מתפקדת באופן עצמאי. הוא היה עדיין צעיר והיה קשה לו להחזיק משק. הוא יצא ללמוד בכפר-הנוער בן-שמן, ובערב היה חוזר לאמו במושב. לאחר שסיים את לימודיו הוא החל לפתח מחדש את המשק.
הפגישה עם ברטה בכפר הנוער
כאשר הוא היה בגיל 20 בשנת 1937 הוא פגש את ברטה, העולה החדשה שהגיעה מגאליציה, היא עבדה בכפר הנוער, צעירה ונמרצת ומלאת חיוניות. השניים הפכו לזוג מהר מאוד, ברטה בעלת יוזמה רצתה להיקלט בארץ, היא ידעה כבר את השפה, ולא הייתה לה משפחה בארץ, המשפחה נשארה רחוק רחוק.
מקימים משפחה ומטפחים את המשק בבן-שמן
השניים טיפחו את המשק יחד והקימו בית בישראל. עמוס נולד בשנת 1941 והביא אושר לבני הזוג, נילי נולדה ב 1944 המשפחה הלכה והתרחבה וגם המשק התפתח. החיים בבן-שמן היו די קשים. בנוסף לעבודה הקשה, לתנאי הקיום הקשים, היה צריך לשמור בלילות. כדי להתאים את השדות לגידולי שדה, היה צורך לסקל אבנים בשטחים. הוקמו גם גינות ירק קטנות וגם עבדו בפלחה, ובתקופת הדיש היו עובדים כמה מתיישבים יחד כי אי אפשר היה לעבוד על המכונה הזו לבד, כאן כבר התחילה העזרה ההדדית. המושב היה מוקף בכפרים ערביים, ובמשך שנים רבות היה קיים כנקודה מבודדת. לאנשי המושב היו קשרים עם ערביי הסביבה, הם היו עוברים דרך לוד שהייתה עיר ערבית, ברטה הייתה נוסעת מדי פעם לתל-אביב וחוזרת עם נהג מונית ערבי מלוד שהיה מסיע באופן קבוע את אנשי המושב. בתקופת המאורעות של שנת 1929 וכן ב1936-39 החיים היו קשים מנשוא, אי אפשר היה לעזוב את הישוב ללא הגנה. בשנים שלפני מלחמת השחרור היישוב היה במצור מוחלט, המזון היה מגיע בשיירות וגם הן לפעמים היו נתקלות במארבים מצד הישובים שליד בית נבאללה או ליד לוד.
פירוק המושב והפינוי לכפר-ויתקין
בשנת 1948 מושב בן-שמן התפרק והתושבים נאלצו לעזוב. תחילה עזבו ברטה והילדים עם ילדי כפר הנוער בן-שמן. שמעון נשאר עם אמו במושב, עד הרגע האחרון. מההגנה הודיעו לו שהוא נאלץ לעזוב, הם סידרו לו טיסה במטוס קל עם אמו לשדה דוב שליד תל-אביב. זו הייתה אז הדרך היחידה לעזוב את המקום וגם היא הייתה מסוכנת ביותר. שמעון הגיע לברטה ולילדים שהיו בכפר ויתקין. את אמו נאלץ לאשפז בינתיים. מיד לאחר שהסתיימה מלחמת השחרור חזר שמעון לשדות בן-שמן, והמשיך זמן מה לעבד את השדות כדי לקצור את היבול של אותה שנה, כך סיפר חנוך וייץ, שבימים הללו אפשר לשמעון ללון אצלו בבן-שמן.
עוברים לוילהלמה
עם סיום מלחמת השחרור, הסתמנה אפשרות לקבל מקום בוילהלמה, המושבה הגרמנית שהייתה אז ריקה מתושביה הגרמנים שגורשו מן הארץ לאוסטרליה, בידי הבריטים. שמעון וברטה נאלצו לחתום על ויתור על המשק בבן-שמן. משפחת גרעין-כל הייתה מן המשפחות הראשונות שהגיעו לישוב וילהלמה שמאוחר יותר הפך להיות מושב בני-עטרות. בשנת 1949 בבני עטרות נולדה דודה, יהודית, הילדה הראשונה שנולדה בבני-עטרות, היישוב המתחדש. שמעון בחר את הבית האחרון, הוא חיפש את השקט שבקצה המושב. הבית הזה היה מקום די מפחיד בשנות החמישים, בתקופה שבה היו חודרים פדאיון, אנשים שבאו לגנוב מן המשקים. שמעון לא פחד הוא היה יוצא בלילה ועושה סיור במשק לראות שהכל תקין. הוא למד את ילדיו לא לפחד, להתגבר על הפחד ולהמשיך הלאה.
עובד חרוץ מן הבוקר עד הלילה
במשך שנים רבות שמעון עבד את האדמה, בדבקות ובאהבה, הוא אהב מאוד לקום בבוקר לשמוע את הציפורים המצייצות, לחלוב את הפרות, לחלק אוכל לעופות, לצאת לשדות ולעבד אותם, להכין לפרות מספוא וסלק בהמות, לזמור את הכרמים, לדלל את האשכולות, לבצור, לקטוף את הפירות. כל השעות שהוא היה בשדות היו בשבילו שעות יפות למרות העבודה הקשה. הוא באמת אהב את זה. הוא היה מאוד גאה בכרמים שלו, היה מקפיד מאוד לעשות את כל הפעולות שנדרשות בזמן הנכון, ואכן היה שכר לעמלו, הכרמים התפתחו בהתאם למצופה, כמעט ללא עבודה זרה, בתקופת הקיץ בבציר כל הילדים עבדו במשק, לא היו הנחות, כדי שנוכל להספיק לבצור את הענבים בזמן, יש לשנס מותניים כל המשפחה יחד ולעבוד.
בענייני החברה יש מי שמטפל
ברטה הייתה יותר חברותית, היא הייתה מזמינה חברים הביתה. שמעון לא תמיד אהב את זה הוא היה מוכן לשבת ולקרוא עיתון או ספר במקום. או לשמוע חדשות או איזה תוכנית רדיו טובה. כאשר היו מגיעים חברים הוא די נהנה מן השיחות בסופו של דבר, וגם הוא למד לקבל את החברים. שמעון היה בן יחיד ותמיד הוא אמר שלא לימדו אותו להיות חברותי.
"צבר" במלוא מובן המלה
אפשר לומר שהוא היה כמעט "צבר" למרות שהוא היה Good American Boy" ", השפה העברית שלו תמיד הייתה עשירה ונכונה. בשנים הראשונות בבני-עטרות כאשר הוא היה צעיר הוא היה פעיל בטקסי הבכורים, הוא היה מנהל את המכירה הפומבית
של התוצרת, למען הקרן הקיימת לישראל, הוא השיג פדיון גבוה במיוחד ואנשי המושב זוכרים לו את זה עד היום, כנראה שהוא היה באמת מרשים. הוא עבד במשק עד גיל מבוגר, גם כשעמוס הגיע למשק הוא לא ויתר והמשיך לעבוד כמה שנים באופן פעיל ביותר.
פטירתה של בלהה
שמעון אהב את בלהה אהבה גדולה, הוא מאוד העריך אותה, בעיניו היא הייתה האישה המושלמת לעמוס. הוא קיבל את מחלתה מאוד קשה. כאשר המצב של בלהה החמיר הוא היה מאד מודאג מה יקרה עם המשפחה. הוא וברטה התמסרו מאוד לילדות בשנה הראשונה שלאחר מותה של בלהה. ברטה קיבלה שבץ מוחי קל כמה חודשים לאחר מותה ושמעון המשיך לנסוע עם הטרקטור להביא את הילדות מן הגן. הן היו אוכלות ארוחת צהריים אצל סבא וסבתא. שמעון הזדהה מאוד עם עמוס באותן שנים ודאג לו מאוד.
החיים בגיל המבוגר ללא ברטה
לאחר שברטה יצאה מחייו שמעון השתדל למצות את חייו ככל האפשר, הוא לעולם לא חשב למצוא לו בת זוג אחרת. היה לו טוב עם הלבד שלו. שקט, הוא יכול היה לעשות מה שהוא רוצה, להנות מן הנכדים. בישל לעצמו וחי לבד הרבה שנים ובאופן עצמאי ביותר. בשנים הללו הוא הצליח לקרוא ספרים שכל חייו תכנן לקרוא ולא היה לו מספיק זמן. מדי פעם הוא יצא עם דודה לבילוי ולקניות, ובשאר הזמן בילה בבית בקריאה, בגינה, בחצר, ועם התוכניות בטלוויזיה.

אדם אופטימי וטוב לב

שמעון היה אדם אופטימי חסר תקנה. למרות חייו הקשים, הוא התעקש להיות שמח בחלקו, חייכן וטוב לב. לפעמים אפילו קצת נאיבי. אולי זה מה שהחזיק אותו בחיים עד גיל 87 למרות שכמה פעמים במהלך חייו חלה במחלות קשות. בשנים האחרונות שמעון היה אומר: "כאשר אני קם בבוקר ואני רואה שמיים כחולים, שומע את הציפורים מצייצות, אני יודע שלפני עוד יום יפה של חיים מלאי הפתעות" . השקפת העולם הזו שאפשרה לו לראות את העולם בצבעים יפים ומלאי עניין, תרמה לאריכות ימיו למרות שלא היה לגמרי בריא. הוא נפטר בראש צלול, אך הגוף בגד בו.

אין תגובות:

פרסום תגובה